קצת על עצמי
אני מתגורר באיזור המרכז. למדתי בישיבת תפארת צבי בירושלים, ישיבה חרדית-ליטאית המיועדת לבוגרי ישיבות תיכוניות, ולאחר מכן הייתי אברך מספר שנים בישיבת מיר בירושלים.
הדרך שלי לאקדמיה
אחרי עזיבת הכולל, לא האמנתי שיהיה באפשרותי להגשים את החלום שלי וללמוד רפואה, וניסיתי למצוא את הדרך הקלה והמהירה ביותר למשכורת גבוהה ככל האפשר, על מנת להתפרנס בכבוד. בחנתי אופציות של שירות באחת מיחידות שח"ר בצבא וקורסי תכנות למיניהם, ואז חבר סיפר לי שהחלום שלי דווקא ניתן למימוש, וזאת בעזרתן האדיבה של הקרנות השונות המספקות סיוע לבוגרי ישיבות באקדמיה, באמצעותן יתאפשר לי לצלוח את הנתיב הארוך של לימודי הרפואה.
הדברים שאני אוהב בלימודים
האקדמיה, ככור היתוך ענק של החברה הישראלית, נותנת לבאים בשעריה את ההזדמנות להכיר אנשים שונים מתרבויות שונות ולשמוע דעות מגוונות, ובכך מאפשרת לכל סטודנט להעשיר ולהרחיב את עולמו.
על הבחירה בלימודי הרפואה
רופאים נוהגים לומר כי: "רפואה איננה מקצוע, אלא דרך חיים". הווי אומר, שברגע שנכנסת לשדה הרפואה, אתה מוסר לו את כל חייך ונהייה קשור אליו בכל נימי נשמתך. אני סבור שתחום הרפואה משלב את שלושת עמודי התווך עליהם העולם עומד – תורה, עבודה וגמילות חסדים.
מצד אחד, מקצוע הרפואה מחייב אינטנסיביות לימודית בלתי פוסקת, כאשר גם לאחר השלמת הלימודים הרשמיים וקבלת תואר ה"דוקטור", רופא טוב מוכרח להתעדכן כל העת במחקרים חדשים ובטכניקות וטכנולוגיות שמתגלות ומתחדשות כמעט מדי יום. בנוסף, יש גם אינספור סוגיות הלכתיות שנוגעות לכל תחום הרפואה המודרנית, וכמובן גם לשגרת יומו המקצועית של הרופא. זהו חלק ה"תלמוד".
מפורסם הפסוק "מבשרי אחזה אלו-ה". כשאדם לומד רפואה ויורד לדקויות ולפרטי הפרטים מיד הוא מבחין בנפלאות הבריאה שבגוף האדם, דבר שיכול לתת חיזוק עצום לאמונה. עיסוק בסוגיות פילוסופיות עמוקות שכרוכות בעולם הרפואה, דוגמת קביעת רגע המוות והגדרת המושג חיים, מוסיף אף הוא ממד נשגב של עומק וגדלות למקצוע. זהו חלק ה"עבודה", האמונה.
ולגבי גמילות חסדים דומני שאין צורך לפרט. זה התחום האולטימטיבי לעסוק בו למי שהוא אוהב אדם וחפץ להיטיב לבריות. כל מי שיעבור את מפתן בית החולים ייתקל בסוגיות אנושיות והרות גורל על כל צד ושעל, ואלו אבנים טובות ומרגליות למי שחפץ לחזק את מידת הטוב שבו באמצעות עזרה לזולת.
ההשתלבות בחיי האוניברסיטה ובחברה
ההשתלבות היא סוגיה כבדת משקל לאדם חרדי שמעוניין לשמור על אורחות חייו. המצע הנוכחי קצר מכדי להרחיב בסוגיה מורכבת זו במישור העקרוני, מה גם שתפישת העולם האישית שלי בנושא יכולה להיות לא רלוונטית עבור אחרים. מה שאני יכול לומר הוא שעל כל אחד לעשות את חשבון הנפש שלו בנושא זה.
על הקשיים
ב"ה, אני כמעט ולא נתקל בקשיים בלימודים. אך כאמור, מבחינה לימודית אני מגיע מרקע טוב יחסית ולכן לא ניתן להקיש מהמקרה שלי עבור כלל הסטודנטים החרדים. אני מבין שישנם סטודנטים חרדים שנתקלים בקשיים גדולים מאלו של הסטודנט הממוצע, אך ישנם פרויקטים ותכניות ליווי שעוזרים להתמודד איתם ביתר קלות.
תגובות הסביבה
התגובות שקיבלתי מהסביבה האישית שלי מגוונות. חלק קיבלו את הצעד בשמחה, אחרים קיבלו בהפתעה אך בהבנה. ב"ה, לא נמצאו לי מתנגדים מרים, וגם הצד היותר "חרדי" במשפחתי גאה בצעד שעשיתי ומייחל להצלחתי.
שאיפות לעתיד
בעוד 5 שנים אני רואה את עצמי על קו הסיום של מסלול ההכשרה. שאיפות פרטניות יותר עדיין אין, היות וטרם החלטתי על תחום ההתמחות. אני בתחילת הדרך ועדיין לא גיבשתי החלטה סופית בנוגע לתחום שבו ארצה להתמחות.
לסיום – מסר למוסדות האקדמיים
סוגיית שילוב החרדים היא תפוח אדמה לוהט, שעולה היום על הפרק בכל המוסדות היוקרתיים בחברה הישראלית. קשה לי לבוא בעצות אך יש לי מספר הערות בנידון למנהלי המוסדות השונים. ראשית, לבני החברה החרדית יש כוח עצום, רוחני ואנושי, שמחכה להזדמנות להתפרץ ולהגשים את עצמו. יש הרואים את השתלבות החרדים בחברה הכללית כסוג של "עלייה" חדשה מבחינת התרומה האפשרית לחברה, ומשווים אותה לעלייה מברית המועצות לאחר נפילת מסך הברזל. חבל מאוד לפספס את הכוחות הכבירים ואת הפוטנציאל העצום הקיים במגזר בשל דעות קדומות, שאין להן כל אחיזה במציאות. צריך להסיר את מחיצות הפחד ולהימנע מסטיגמטיות, שנובעת מהדרך שבה מציגים את אנשי המגזר באמצעי התקשורת. ונקודה חשובה נוספת – החברה הישראלית צריכה לגלות סובלנות וגמישות לבני הציבור החרדי שמשתלבים בתוכה. אחרת מדובר בדרישה בלתי הוגנת האומרת – "תשתלב בחברה, אך אני אמשיך להתבצר בדעותיי ובתפישת עולמי ולא אתן לך להשפיע על צביונו של המרחב הציבורי המשותף לכולנו".